יום שני, 19 במרץ 2018

לחיות כמו שצריך לחיות


כן אני ילד עם בעיות קשב וריכוז וכן יש לי הפרעת קשב שנקראת ADHD. כן אני לא מסוגל ללמוד שיש מישהו שמדבר לידי וכן אני לא יכול להירדם שיש אור בחדר. כן אני זה שמבקש שיהיה שקט במבחנים כי זה מפריע לי וכן אני זה שיש לו חוסר סבלנות. כן אני זה שלא מצליח לסיים משהו שהתחלתי וכן אני זה שיש לו "שליפה" גרועה. כן אני זה שקשה לו להתמקד בפרטים הקטנים וכן אני זה שמבצע שגיאות "טיפשיות". כן אני זה שנמצא בסוף הכיתה כי אני כבר לא יכול לשבת על הכיסא יותר מ10 דקות וכן(!) אני "הזה" שלוקח ריטלין!
כבר מגיל צעיר אני זוכר שהלכתי לכל מיני אנשים נחמדים ושיחקתי איתם משחקים. כשהייתי צעיר לא הבנתי למה אני הולך אליהם, אבל לא שאלתי את עצמי, הייתי קטן וגם מאוד נהניתי אצלם. לאט לאט גדלתי והבנתי שיש סיבה לזה שאני הולך אליהם, כי חברים שלי לא הלכו אליהם. מתי ששאלתי את אימי מה הסיבה שאני הולך אליהם היא התחמקה מהתשובה.
בכיתה ב'-ג' הסבירו לי שאני ילד עם בעיות קשב וריכוז. לפי מה שהבנתי מהוריי (כי אני לא בדיוק זוכר את אותם שנים) הייתי ילד שונה. הייתי מתנהג בצורה מוזרה, היה לי קשה עם חבריי והיה לי קשה מאוד בכיתה. לא הייתי מצליח להתרכז יותר משתי דקות והייתי חלש במבחנים. הייתי בכיתה "קטנה" ששם עזרו לי. כילד קטן לא הבנתי מה זה אומר. אני זוכר שמאוד נהניתי בכיתה הקטנה וחשבתי שאני מיוחד בקטע טוב. היה לי קשה מאוד בכתיבה, היו לי המון שגיאות כתיב, ולא הצלחתי להביע את עצמי גם במילים וגם בע"פ. (אני גם זוכר שהייתי שמן או בשפת המבוגרים- "עגלגל")
אני זוכר שהלכתי לאיזה מישהי שעשתה לי הרבה מבחנים, בכמה פגישות ולאחר כמה, אימי באה עם איזה קופסא שכתוב עליה "קונצרטה" (זה ריטלין במינון יותר גבוה). היא אמרה לי שהכדור הזה יעזור לי, בלימודים ועם החברים.
הימים הראשונים עם הכדור (עם הקונצרטה) היו קשים מאוד. לא הצלחתי לבלוע את הכדור, בסופו של דבר ילד בכיתה ג' לא מצליח בדר"כ לבלוע כדורים. אבל בסוף הצלחתי לבלוע בכוחות עצמי את הכדור וכך התחילה תקופה חדשה. הכדור מאוד עזר לי, הצלחתי להתרכז הרבה יותר בשיעור, הכתיבה שלי השתפרה וגם התקשורת בין אישית השתפרה. הכדור גם הוריד לי את התיאבון, ובעקבות זאת ירדתי המון במשקל.
וכך עברו 9 שנים עם הכדור. באיזה שהוא שלב הייתי דיי מכור לכדור, גם בשבתות וגם בחופשים הייתי לוקח אותו. הרגשתי שבלי הכדור אני לא אותו אדם. בלי הכדור אני אומר דברים בחוסר טאקט, יש לי תיאבון גדול מאוד ולכן הרבה פעמים לקחתי את הכדור רק על מנת שלא אוכל יותר מכפול מבדר"כ. הייתי מכור לכדור כי הוא החזיק אותי על האדמה, בזכותו הצלחתי בלימודים. הציונים שלי היו טובים (לא הכי טובים שיש אבל בהחלט הציונים היו מספקים). ברור שעדיין הסימפטומים של ילד עם הפרעות קשב וריכוז נשארו אבל הם פחתו בזכות הכדור. בקיצור הכדור עשה לי טוב.
לא מהרגע הראשון, אבל באיזה שהוא שלב, הרגשתי שהכדור עושה אותי עצוב. אני לא יודע למה אבל כל הזמן הייתי אומר "אוף". אפילו שלא היה סיבה והיום היה צריך להיות היום הכי שמח בעולם, הייתי מעוצבן כזה ומרגיש שכל העולם נגדי. זה היה לי קשה אבל לא חשבתי שזה בגלל הכדור, נתתי סיבות אחרות למצב הזה. וכך הייתי במשך תשע שנים- מאוכזב, מעוצבן, עצוב, כעוס ומשאיר הרבה בבטן. ברור שלא תמיד הרגשתי ככה אבל זה היה ניכר בהרבה ימים באותם שנים.
התפנית הראשונה הייתה בשמינית. נסענו לשמונה ימים כל המשפחה אחרי חנוכה לברצלונה. יש את כל הסיבות בעולם שיהיה הכי טוב בעולם. ועדיין לא היה טוב, למה? כי כל הזמן הלכתי בתחושת הבאסה הזאת. הרגשה נוראית שאני לא מבין איך הלכתי איתה כל כך הרבה זמן. זה מה שכתבתי בברצלונה באחד המקומות הכי יפים שיש בברצלונה-
עלוקה-
יש זמנים כאלה, שפשוט אין לך כוח לכלום. אתה יכול להיות במקום הכי מדהים בעולם, כל התנאים והסיבות אומרות לך- "עכשו אתה צריך להיות בשיא שלך". אבל זה לא קורה. אולי השכל אומר לך תחייך, הכל בסדר- תהנה. אבל זה לא מצליח, אתה מנסה לשחק, להתנהג כאילו אתה באמת בשיא שלך, אך בפנים אתה עדיין מרגיש את הבאסה הזה.
אתה רוצה להעיף אותו, להוציא אותו מגופך, הוא יושב כמו עלוקה. שהוא נמצא, כל דבר הופך למעצבן וגרוע. אתה רואה כל דבר באופן שלילי ומעצבן.
הבעיה גם שאתה לא מבין מה זה הדבר הזה- אין סיבה ברורה למה הוא יושב עליך ואתה לא יודע מה יעיף אותו.
השאלה שלי, מה התרופה לעלוקה הזאת?
וזה מה ששאלתי את עצמי בטיול הזה, מה התרופה? חשבתי על כמה סיבות מה התשובה, מה ירפא אותי? מה יהפוך את הטיול הזה מטיול גרוע ומעצבן לטיול הכי כיף בעולם? חשבתי אולי להפסיק לקחת את הכדור ואולי זה יעזור. ובאמת בימים אחרי זה לא לקחתי, והתנהגתי ממש שונה. קודם כל אכלתי מלא, לא הצלחתי להפסיק לאכול, האחים שלי שמו לב לזה אבל לי לא היה אכפת, לא הצלחתי לעצור את עצמי. הרגשתי הרבה יותר משוחרר והיה לי הרבה יותר כיף. הרגשתי בנאדם אחר, ואני לא מגזים, התנהגתי כל כך שונה, חייכתי, שמחתי, הדיבור יותר זרם לי, לא היה אכפת לי מה חושבים עליי, עשיתי דברים מוזרים וכל כך נהניתי מזה.
אחרי שחזרנו מברצלונה המשכתי וחזרתי לקחת את הכדור כרגיל, למה? גם כי רציתי להפסיק להמשיך לזלול כמו איזה שמנמן וגם פחדתי מחוסר היציבות הזאת. הכדור העמיד אותי באדמה, הפך אותי לבנאדם עם כובד ראש, ורציתי להישאר ככה. וגם אני צריך את הכדור בשביל הלימודים, אני צריך בשביל להתרכז, בשביל להצליח לשבת שיעור שלם על התחת. לא חשבתי שאפשר אחרת.
עוד דבר מעניין שמתי לב שבלי הכדור אני יותר חכם, כן יותר חכם! זה הפתיע אותי מאוד, כי דווקא חשבתי שהכדור הוא זה שנותן לי את המחשבה ואת הראש ללימודים. יצא שפעם אחת לפני מבחן במתמטיקה בטעות לא לקחתי את הכדור, פשוט שכחתי. ואחרי המבחן נזכרתי שלא לקחתי, ובמבחן הזה קיבלתי 97. זה היה ציון מיוחד כי הרבה זמן לא קיבלתי ציון כל כך טוב במתמטיקה. אבל גם זה לא גרם לי להפסיק לקחת, לא חשבתי שיש מציאות ללא הכדור.
הבעיה המרכזית בכדור שאי אפשר להירדם בזמן שהכדור "מופעל". אז לאחר לילות לבנים אני לא לוקח את הכדור כדי שאוכל לישון. צריך רגע להבין, לא ראיתי את חיי ללא הכדור, הייתי מכור אליו, חשבתי שאני לא יכול בלעדיו. היו ימים שאפילו שידעתי שאני מת מעייפות ואני ממש ארצה לישון בצהריים הייתי לוקח את הכדור כי לא הייתי מסוגל בלעדיו. אני זוכר שהייתה לי מחשבה איך אסתדר עם הכדור בצבא- בצבא בכל זמן שאפשר, הולכים לישון. אז איך כל פעם אתכנן איך ומתי לקחת את הכדור- לא ראיתי סיכוי שאני אעזוב את הכדור.
התפנית השנייה קרתה בימי הפורים. לאחר כמה לילות לבנים בהם עבדתי על ההכתרה, יצא שלא לקחתי את הכדור כמעט שלושה ימים. בשלושה הימים האלה פשוט היה לי כיף. סוף סוף לא אמרתי כל רגע "אוף" ולא הייתי בבאסה הזאת, פשוט נהניתי לעבוד על אירועי אדר (הכתרה, שבת זכור וכו')- להיות עם החברים ולעשות צחוקים. אז גם ביום רביעי, אחרי שלושה ימים בלי כדור, לא לקחתי את הכדור.
וכך במשך חודש אדר העמוסים באירועים, לא לקחתי את הכדור. הרגשתי כל כך משוחרר ופשוט לא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם. הייתי יותר שמח, לא אמרתי "אוף", היה כל הזמן חיוך על הפנים, הייתי הרבה יותר חברותי, הרבה יותר זורם, הרבה פחות כבד, ממש השתחררתי.
וכך הפסקתי לקחת עוד את הכדור. שבוע ומשהו אחרי הייתי צריך ללמוד לבגרות בהיסטוריה, אז חשבתי שנכון לקחת את הכדור בשביל שאוכל להתרכז. לקחתי וחצי שעה אחרי שלקחתי אמרתי "אוף" סתם כך בלי סיבה. הרגשתי את אותה מעוקה ואותה הרגשה נוראית, ומאז לא לקחתי שוב את הכדור.
הציונים שלי השתפרו פלאים. היו לי מגנים הרבה יותר טובים, הממוצע בגרות שלי עלה מאוד. והכי חשוב הייתי שמח, היה לי חיוך על הפנים. הבעיה שנשארה הייתה עניין האכילה, אז לאט לאט למדתי איך לאכול. הבעיה היא שלא שבעתי, אכלתי ואכלתי ולא הרגשתי שאני אוכל. אז לימדתי את עצמי לאכול כמות מסוימת וזהו, אפילו שלא שבעתי במאה אחוז. וכן, עליתי במשקל בעקבות זה שאני לא לוקח את הכדור. אבל זה שווה את זה, עדיף שאני יותר שמן ויהיה לי חיוך על הפנים מאשר שאני אקח את הכדור ויהיה עצוב ומבואס על החיים.
בחופש הייתי בעמיחי, היה מדהים באמת שהיה מטורף אבל הסיבה לזה היא שלא לקחתי את הכדור. הייתי משוחרר, הרבה יותר חברותי, לא היה לי אכפת מאף אחד, עשיתי צחוקים, זרמתי, ובעיקר היה לי חיוך על הפנים שזה באמת הכי חשוב.
יש כל מיני בעיות שקורות בעקבות זה שאני לא לוקח את הכדור. לפעמים אני לא מצליח לעצור את עצמי ואז אני אומר דברים שאני מתחרט עליהם. בכללי אני לא מצליח לעצור את עצמי מלעשות דברים שטותיים או לא נכונים. קשה לי יותר להתרכז אבל אני עובד על זה... בשיעורים הראשונים ללא כדור היה לי קשים להתרכז אבל לאט לאט התרגלתי ולימדתי את עצמי איך להקשיב בשיעור. (ואין שום בעיה לעמוד בסוף הכיתה במקום לשבת על הכיסא)
על שתי עניינים עדיין לא דיברתי- האם הייתי צריך להפסיק לקחת את הכדור לפני? ולמה כתבתי את כל זה?
לשאלה הראשונה- השינוי הזה היה דרסטי והוא הצריך ממני הרבה כוחות נפש ובעיקר בגרות. אני חושב שלא הייתי מספיק בוגר לעבור את השינוי הזה לפני, (אולי כן בסביבות השישית-שביעית אבל לא לפני) הסיבה לזה כי עכשו אני יודע מתי לעצור את עצמי ולא להגיד דברים שלא במקום, אני יודע עכשו איך הכי טוב לי להתרכז, בקיצור צריך בגרות בשביל זה. וגם צריך אומץ בשביל זה, להפסיק משהו שכל יום לקחת במשך תשע שנים זה לא בא ברגל.
ולשאלה השנייה- למה כתבתי את כל זה? כתבתי את זה בשביל אנשים שעדיין ממשיכים לקחת את הכדור הזה. יש זמן בחיים שלפי דעתי צריך להפסיק לקחת אותו כי זה באמת עוגמת נפש. אני כל כך שמח על היום שהחלטתי שאני מפסיק לקחת, זה הפך אותי לבנאדם אחר, לא יודע איך הייתי ממשיך לחיות עם הכדור הזה. נכון הוא השפיע עליי לטובה אבל צריך לדעת להיפרד ממנו ולהפסיק לקחת.
אז אתה שלוקח את הכדור, תנסה להפסיק! תראה איך זה משפיע עליך, ואולי חייך השתנו מהקצה אל הקצה.
וכעת אני חי "כמו שצריך לחיות".


יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

דיסלקציה ... התווית האחת והיחידה שאנו מוכנים לקבל

אני מעריכה את אלה שלא מעוניינים לקשור לבני שום תווית. אבל, בבקשה, את התווית הזאת אני רוצה לבני, לא כדי להגדיר מי הוא, אלה כדי להבטיח לו חינוך מתאים

לילדים שלא אובחנו אין סיכוי לקבל עזרה מתאימים. לפי ההערכה של IDA (האיגוד הבינלאומי לדיסלקציה)20% של האוכלוסייה הם דיסלקטים אבל רק 5% אובחנו. ילדים דיסלקטיים, שאובחנו בבתי ספר, מקבלים תווית. אבל במקום ההגדרה דיסלקציה, הם מקבלים את התווית "לקות למידה ספציפית" . באופן אישי אני הייתי מעדיפה שיתנו לי את התווית דיסלקטית ולא את התווית "לקות למידה ספציפית" . חפש בגוגל את שני המונחים ותרגיש בהבדל במשמעותם. חפש את שניהם ותראה כמה אומנים, מדענים, ממציאים ודמויות ראויות לחיקוי תמצא עבור כל אחד מהם. הורים המחפשים דרכים לעזור לילדיהם הנאבקים עם קשיים - ימצאו שפע של מקורות עבור המונח דיסלקציה. הבעיה עם התווית "לקות למידה ספציפית" שהיא אינה מבטיחה לילד את ההוראה המתאימה, את ההוראה בשיטות שיעילותן הוכחה עבור ילדים דיסלקטיים, גישות ישירות, ברורות, שיטתיות, רב-חושיות, פונטיות. לכן, בזמן שאנו "מגנים" על ילדינו מהתווית, אנו לא עושים דבר כדי להבטיח להם דרכי הוראה שיביאו את התוצאות... את ההוראה המבוססת על הניסיון, שהוכח כמתאים לאלה שיש להם תווית דיסלקציה. אם נשים את התווית על כל תלמיד חמישי, תלמיד שהוא דיסלקטי, זה יחייב לדאוג לצרכיו החינוכיים המיוחדים. בעניין הדיסלקציה (ודברים רבים אחרים בחיים) בהירות מביאה בהירות. אבל...בלבול, הסתרה, אי ההבנה או חוסר ידע יכולים לגרום לעיתים קרובות לבושה. כחברה אנחנו מפותחים דיינו כדי לדעת שתמיד יותר טוב להתמודד פנים מול פנים עם המציאות מאשר לברוח. הסכנות של אי זיהוי העובדות מתוארות היטב במאמרו של Kyle Redford שכותרתו "הדילמה של צנעת הפרט". ( המאמר באנגלית: http://dyslexia.yale.edu/EDU_PrivacyDilemma.html

) אינני מתיימרת להגיד שהכול בסדר, כשהילד המאוד אינטליגנטי שלי מודע לפער הולך וגדל בינו ובין התלמידים האחרים, מפני שבלי זיהוי המצב אין תקווה למצוא את ההתערבות המתאימה שיכולה להביא לשינוי. ואם נקודת מבטו של הורה לא משפיעה עליך, תתחיל להקשיב לילדים. בלוגר בן 14 מגדיר בצורה יוצאת מין הכלל מדוע חשובה לו התווית בבלוג בכתובת http://joshuaclemens.blogspot.com/

 ( להלן תרגום קטע קצר מתוך הבלוג שכותרתו "דיסלקציה: יכולות מוגבלות או אפשרויות בלתי מוגבלות" תומס אדיסון אמר פעם :"מוריי אמרו שאני מבולבל...אבי אמר שאני טיפש ואני חשבתי שאני קשה תפיסה". תבינו, תומס אדיסון היה דיסלקטי והיה לו קשה בבית הספר. אימו הוציאה אותו מבית הספר בגיל שש, כאשר אחד המורים שלח עמו פתק הביתה שעליו כתוב:"הוא יותר מדי טיפש מכדי ללמוד". בהמשך אדיסון הפך לאחד המדענים הגדולים בעולם. היו לו 1093 פטנטים והוא שינה את העולם על ידי גילוי נורת החשמל. מעניין אם הוא היה מצליח כל כך, לו היה נשאר בבית הספר והיה משתכנע שהוא טיפש. הוא בעצמו אמר שהוא כמעט החליט שהוא כישלון. ) אנחנו לא צריכים לברוח מהמילה דיסלקציה. הילדים האלה הם יצירתיים, רגישים לזולת, יודעים לחשוב בשלושה מימדים ויכולים לספר סיפור יותר טוב מכל אחד אחר . אם יקבלו את ההוראה המתאימה אנחנו יכולים לשכוח מהשלילי שבדיסלקציה, ויישארו לנו אותן התכונות שהופכות אותם לאנשים כל כך מיוחדים. "היום המאושר ביותר בחיי היה כשגיליתי שאני דיסלקטי. אני מאמין שהחיים הם מציאת פיתרונות, ולגביי ההרגשה הכי גרועה היא הבלבול."( Ennis Cosby)

יום רביעי, 29 ביולי 2015

אז מה עם פרוש המילה "דיסלקציה" הוא "פיקחות" ?

דיברנו על סיפורים אז הנה סיפורה של חברה. תורגם מתוך dyslexicadvantage

הוא ממחיש בצורה מושלמת כמה מהאתגרים שאנשים דיסלקטיים צריכים להתמודד איתם. הוא גם מראה איזו השפעה אדירה יכולה להיות לדרך ההסתכלות שלנו על ה"דיסלקציה" אל האופן שאנו רואים אנשים אחרים. לחברה שלנו כילדה היה אוצר מילים עשיר וסקרנות רבה, כך שהוריה חשבו שהיא מאוד תאהב את בית הספר. במקום זאת הם היו בהלם לגלות במפגש הראשון בין הורים למורים שהמורים חשבו שהיא ממש לא מסוגלת ללמוד. "אני תפקדתי כל כך גרוע שהמורים אמרו להורי 'היא ממש מפגרת'". כך היא מתארת את שנותיה הראשונות בבית הספר. "אני זוכרת בבירור את ההרגשה שלי כילדה שלא מסוגלת לקרוא. שאין לה מושג מה קורה בכיתה. היא תמיד האחרונה . אף פעם לא מקבלת מדבקות על העבודות שלה. פשוט התלמידה הגרועה ביותר בכיתה. מסתכלת על מבחן ואין לה מושג איך לקרוא את זה, ויושבת ומשחקת בעיפרון ורואה את כל האנשים סביבה שכותבים ואין לה מושג מה מתרחש. אני רק ידעתי שאני אף פעם לא יכולה לעמוד בקצב, ושאף פעם לא מבינה מה קורה סביב."

ככה היא נלחמה משך שנתיים עד שעשו לה אבחון וגילו שהיא דיסלקטית. אז היא התחילה לקבל הוראה מותאמת בבית ספר מיוחד, פרטי, אבל התקדמותה הייתה איטית. אחרי שנתיים הוריה לא יכלו להרשות לעצמם לשלם את שכר הלימוד הגבוה והיא הצטרכה לחזור לבית הספר הממשלתי . בגלל שמיומנויותיה בקריאה ובמתמטיקה היו נמוכות מהדרוש בגילה, שמו אותה בחינוך מיוחד. לרוע מזלה, במקום לקבל הוראה ממומחים, היא בילתה את היום בסביבה של תוהו ווהו כשסביבה ילדים עם בעיות רגשיות, התנהגותיות, וקוגניטיביות קשות. כעבור שני עשורים היא נראתה כמעט בהלם כשהיא תיארה לנו את השנים האלה:"אני מסתכלת אחורה ומתפלאה, 'איך היה לי כוח סבל אפילו רק לשרוד?' " אחרי שנתיים היה ברור שאין היא יכולה להמשיך עוד ככה, והוריה מצאו דרך להחזיר אותה לבית הספר הפרטי. אומנם דרך ההוראה בכיתה לא ממש התאימה לילדה שלמדה הכי טוב דרך שיחה ועשייה ולא דרך ישיבה והקשבה, אבל הגמישות הגדולה יותר בהתאמות הייתה לטובתה. לאט לאט היא גילתה באיזה דרך היא לומדת הכי טוב, ומצאה דרכים לשפר את ביצועיה. בסופו של דבר היא התקבלה למכללה, והייתה לה אפשרות לבחור בית ספר עם נגישות ושרותי תמיכה טובים לסטודנטים. מהרגע שהגיעה למכללה, היא יכלה לקחת קורסים עם מספר קטן של משתתפים, שאפשר לה להשתתף בדיונים רבים ושם התאפשר לה גם להתמקד בנושאים שהיא נהנתה מהם. היא התחילה לשגשג כסטודנטית. בנוסף, היא גם הייתה פעילה בענייני סטודנטים והפכה למנהיגה מקובלת בקמפוס. חבריה הסטודנטים אפילו בחרו בה לתת את הנאום בטקס חלוקת התארים. במשך השנים הבאות היא עבדה בתפקידים שונים והתגלתה כבעלת יכולות מדהימות בניהול משא ומתן וכאסטרטג. בעקבות כמה נסיבות מדהימות, עליהן היא תספר לנו השנה בכנס השנתי שלנו, שש שנים אחרי סיום המכללה היא התקבלה לבית ספר לעסקים של אוניברסיטת הארווארד ( Harvard Business School, HBS) ובכן, יכולנו לאומר דברים רבים על הניסיון שלה (ועל המון אנחנו דילגנו), אבל לעת עטה יש שתי נקודות מפתח .
ראשית, באף נקודה במשך השנים הראשונות של לימודיה עבודתה לא נתנה כל סימן שהיא תתאים פעם להארוורד. כמו שכבר הזכרנו פעמים רבות, דיסלקטים המוכשרים רבים מתאפיינים בהתפתחות מאוחרת. זאת הסיבה שבחרנו את הפרפר ללוגו שלנו: את כישרונות ה"פרפר" המפותח לפעמים קשה לזהות בילדותו במצב ה"זחל" [במאמרים הבאים נדבר על כמה סימנים שאפשר לראות, אם יודעים איך להסתכל.] שנית , תחשבו, איך השינוי בגורלה השפיעה על הדרך שאנשים הסתכלו עליה:"זה היה מדהים! בילדותי תמיד הסתכלו עלי כילדה עם בעיות למידה שיכולה לעשות כמה דברים בצורה טובה. עכשיו, פתאום אני הייתי תלמידה לתואר בהארוורד, מה שאומר שאני באמת חכמה, אפילו אם יש לי כמה קשיים. אבל האפיון האמיתי שלי, פיקחית!" ההבדל בהסתכלות של מוריה היה מוחלט. קודם פעמים רבות היא הרגישה את הגישה:"איך אי פעם תוכלי להסתדר עם כל הבעיות שלך – אינני יודע איך בכלל תסתדרי." עכשיו הגישה הייתה, "ברור לנו שאת אדם סופר חכם ומוכשר כי את סטודנטית בהארווארד! לכן אנחנו בהחלט מוכנים לעשות כל מה שעלינו לעשות כדי שתוכלי להתמודד עם הקשיים האלה." דימינו לרגע מה הסיפור הזה אומר בנוגע לחשיבות ה"פרדיגמה" של הדיסלקציה – במילים אחרות, תמצית הזהות של אנשים עם דיסלקציה. משך כל השנים הראשונות בבית הספר, זהות החברה שלנו הייתה 'לקוית למידה, אבל עם צדדים חזקים אחדים'. בהארוורד, זה נשמע 'חכמה, אבל עם מספר מוקדים מאתגרים'. אז מה השתנה? רק התפישה: הדרך בה האחרים ראו מה העיקרי ומה המשני.

What If ‘Dyslexia’ Meant ‘Smart’?

לכתבה מקורית באנגלית בארגון Dyslexic Advantage (יתרון הדיסלקציה), אנו רואים את החוזק של המוח הדיסלקטי כעיקר תכונתו. הקשיים הם משניים. במילים אחרות, אנו דוגלים בפרדיגמת החוזק. אנו מאמינים, שבמוח הדיסלקטי צריך לראות קודם כל את החוזק. לכן החזון שלנו ב- Dyslexic Advantage הוא: עולם בו את האנשים עם דיסלקציה מזהים לפי היכולת שלהם. (החזון של Dyslexic Advantage הופיע ככתבה נפרדת.)