לילדים שלא אובחנו אין סיכוי לקבל עזרה מתאימים. לפי ההערכה של IDA (האיגוד הבינלאומי לדיסלקציה)20% של האוכלוסייה הם דיסלקטים אבל רק 5% אובחנו.
ילדים דיסלקטיים, שאובחנו בבתי ספר, מקבלים תווית. אבל במקום ההגדרה דיסלקציה, הם מקבלים את התווית "לקות למידה ספציפית" . באופן אישי אני הייתי מעדיפה שיתנו לי את התווית דיסלקטית ולא את התווית "לקות למידה ספציפית" . חפש בגוגל את שני המונחים ותרגיש בהבדל במשמעותם. חפש את שניהם ותראה כמה אומנים, מדענים, ממציאים ודמויות ראויות לחיקוי תמצא עבור כל אחד מהם. הורים המחפשים דרכים לעזור לילדיהם הנאבקים עם קשיים - ימצאו שפע של מקורות עבור המונח דיסלקציה.
הבעיה עם התווית "לקות למידה ספציפית" שהיא אינה מבטיחה לילד את ההוראה המתאימה, את ההוראה בשיטות שיעילותן הוכחה עבור ילדים דיסלקטיים, גישות ישירות, ברורות, שיטתיות, רב-חושיות, פונטיות. לכן, בזמן שאנו "מגנים" על ילדינו מהתווית, אנו לא עושים דבר כדי להבטיח להם דרכי הוראה שיביאו את התוצאות... את ההוראה המבוססת על הניסיון, שהוכח כמתאים לאלה שיש להם תווית דיסלקציה. אם נשים את התווית על כל תלמיד חמישי, תלמיד שהוא דיסלקטי, זה יחייב לדאוג לצרכיו החינוכיים המיוחדים.
בעניין הדיסלקציה (ודברים רבים אחרים בחיים) בהירות מביאה בהירות. אבל...בלבול, הסתרה, אי ההבנה או חוסר ידע יכולים לגרום לעיתים קרובות לבושה. כחברה אנחנו מפותחים דיינו כדי לדעת שתמיד יותר טוב להתמודד פנים מול פנים עם המציאות מאשר לברוח. הסכנות של אי זיהוי העובדות מתוארות היטב במאמרו של Kyle Redford שכותרתו "הדילמה של צנעת הפרט".
( המאמר באנגלית:
http://dyslexia.yale.edu/EDU_PrivacyDilemma.html